העליון דחה ערעור הכללית על חיובה בפיצוי של כמליון וחצי ש"ח בגין רשלנות רפואית

השופטת ע' ארבל:

           ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת''א 6359/04 (כבוד השופט י' שפירא) מיום 12.11.2007, לפיו נפסק פיצוי בסך של 1,515,015 ש"ח לטובת המשיב בגין רשלנות רפואית של רופאי המערערת.

העובדות

1.        המשיב הוא יליד 1983. בשנת 2000, בהיותו כבן 17, התגלה בראשו גידול מסוג Pituitary Adenoma (להלן: הגידול). המשיב ביקר מספר פעמים אצל רופאי המערערת בשנים שקדמו למועד גילוי הגידול, והתלונן על כאבי ראש, סחרחורות ותופעות נוספות אשר לטענתו החמירו עם הזמן. ביום 27.2.2000 הופנה המשיב לייעוץ נוירולוגי שנערך ביום 18.5.2000, ואשר בעקבותיו הופנה לביצוע בדיקת MRI כעבור חודשיים, בה התגלה הגידול (להלן: בדיקת הדמייה). הגידול גרם לפגיעה בראיה של המשיב, ולהפרעות אנדוקריניות עם תופעות לוואי. המחלוקות בין הצדדים נגעו הן לשאלת חבותה של המערערת לנזקי המשיב, והן לסכומי הפיצוי המגיעים לו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי נקבע כי המערערת נושאת באחריות לנזקי המשיב. בית המשפט קבע כי רופאי המערערת התרשלו באבחון הגידול בשל אי הפניית המשיב לרופא נוירולוג או לבדיקת הדמייה במועד (להלן: אי הפניה לבדיקות). בית המשפט התבסס בקביעתו על פירוט הרשומה הרפואית ועל ההיסטוריה הרפואית המשפחתית של המשיב (להלן: הרקע המשפחתי) כמו גם אימוץ גרסת המשיב בדבר תלונותיו החוזרות ונשנות על כאבי ראש במשך כשלוש שנים. בית המשפט הדגיש כי על רופא משפחה מוטלת חובת זהירות מוגברת, משום שאינו רופא מומחה, וזו הופרה במקרה דנן. בנוסף הודגש כי הרשומות הרפואיות של המשיב נוהלו באופן לקוי על ידי רופאי המערערת ונעדרו פרטים מרכזיים, כגון הרקע המשפחתי של המשיב, באופן אשר פגע באפשרות להפנות את המשיב לבדיקות במועד מוקדם יותר. עוד נקבע כי שליחת המשיב בסופו של דבר לבדיקת הדמייה נעשתה תודות ללחץ שהפעילה אמו.

           בית המשפט הוסיף וקבע כי אי-הפניית המשיב לבדיקות במועד מוקדם יותר גרמה לו נזק ראייתי אשר העביר את נטל הראיה אל כתפי המערערת. המערערת לא הצליחה להרים הנטל ולהראות כי ביצוע הבדיקות במועד מוקדם יותר לא היה מוביל לגילוי הגידול במצבו הראשוני ולא היה מונע את הנכות שנגרמה למשיב. לעניין זה נקבע גם כי התרשלות המערערת גרמה לכך כי לא ניתן להפריד בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב באבחון הגידול, לנזק שנגרם מהגידול עצמו. משכך, קבע בית המשפט כי המערערת אחראית לכלל נזקי המשיב.

3.        בפסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי נפסקו למשיב פיצויים בסכום כולל של 1,515,015 ש''ח. בית המשפט התבסס בקביעותיו על חוות דעת מומחים שהוגשו על ידי הצדדים. בגין ראש הנזק של כאב וסבל פסק בית המשפט פיצוי בסכום כולל של 550,000 ש"ח, אשר כלל גם פיצוי עבור הפחתת הסיכוי להינשא. לעניין שיעור נכותו הרפואית של המשיב קבע בית המשפט כי למשיב לא נגרמה נכות בתחום רפואת העיניים ובתחום הפסיכיאטרי. מנגד, קבע כי למשיב נכות בשיעור של 10% בתחום הקוגניטיבי, ונכות משוקללת בשיעור של 28% בתחום האנדוקריני. הנכות הרפואית המשוקללת אשר נקבעה על ידי בית המשפט למשיב הועמדה על שיעור של 35.2%. לאור הנכות הרפואית והשלכותיה התפקודיות ובהתבסס על עדויות וראיות שהיו בפניו, קבע בית המשפט למשיב נכות תפקודית בשיעור של 35%. בית המשפט העמיד את שכר הבסיס המשמש לצורך חישוב ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות על השכר הממוצע במשק, ופסק למשיב פיצוי בסך של 985,015 ש"ח בגין ראש נזק זה. כמו כן, פסק בית המשפט פיצוי בסך 25,000 ש"ח בגין ראש הנזק של הוצאות ניידות וסכום זהה בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות. בנוסף נפסק פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין אובדן השתכרות להורי המשיב. לבסוף קבע בית המשפט כי אין לפצות את המשיב בעבור ראש הנזק של סיעוד ועזרה לזולת.

טענות המערערת

4.        המערערת טוענת כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעותיו, הן לגבי אחריותה לנזקי המשיב, הן בקביעותיו לגבי שיעור הנכות התפקודית וגובה הפיצוי שנפסק במספר ראשי נזק. ראשית, נטען כי השאלה המרכזית בסוגיית האחריות הינה האם היו בפני רופאי המערערת מספיק אינדיקציות אשר הצדיקו הפנייתו לבדיקות קודם למועד שבו נשלח המשיב לבצען. לטענת המערערת, במקום לעסוק בשאלה זו, דן בית המשפט בשאלות אשר כלל לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, וזאת תוך כדי ניתוח לקוי של העובדות. לשיטתה, התמקדות בשאלה המרכזית וניתוחה על סמך הראיות וחוות הדעת שהוגשו, היה מוביל את בית המשפט למסקנה כי לא היה מקום לשלוח את המשיב לבצע בדיקות קודם למועד שבו נשלח. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי למשיב נגרם נזק ראייתי בשל האיחור בהפנייתו לבדיקות, במיוחד לאור קביעתו כי מקור הנזק הראייתי אינו בליקויים שנפלו בניהול הרישום הרפואי. לטענתה, הרשומה הרפואית וחוות דעת הרופאים המומחים שנמצאו קבילות על ידי בית המשפט, שללו מכל וכל את גרסת המשיב ואת המסקנה כי רופאי המערערת איחרו בהפניית המשיב לבדיקות. המערערת מוסיפה וטוענת כי הבסיס למסקנתו זו של בית המשפט היה, בין היתר, אמירות שיוחסו בשוגג לרופאות המערערת. המערערת גורסת כי גם אם נגרם נזק ראייתי בעניין זה הוא איננו מצדיק את העברת נטל השכנוע כולו לכתפי המערערת.

           לחלופין טוענת המערערת, כי אף אם נטל הראייה עבר אליה הרי שהיא עמדה בנטל זה והוכיחה כי לא התרשלה. לביסוס טענתה מפנה המערערת לרשומה הרפואית, ממנה עולה כי המשיב התלונן מספר פעמים מועט ולמשך תקופה קצרה על כאבי ראש, כמו-גם לקביעות הרופאים המומחים, כגון שה"רקע המשפחתי" במקרה דנן לא אמור היה להעלות חשד לקיומו של גידול אצל המשיב. עוד טוענת המערערת כי לא התגלו אצל המשיב, קודם למועד שבו הופנה לבדיקות, סימפטומים אופייניים לגידול מהסוג שהתגלה, ועל כן הרופאים לא היו אמורים לשולחו לבדיקות.

           המערערת מוסיפה גם כי עמדה בנטל להוכיח כי הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מהגידול לא נוצר כתוצאה מהאיחור באבחונו. לטענתה, חוות דעת המומחים הדגישו כי מועד אבחון הגידול במקרה דנן לא שינה את אופן הטיפול שאותו צריך המשיב היה לקבל, בחוות הדעת צוין כי הנזקים מהם סובל המשיב אינם תוצאה של האיחור באבחון, אלא של הגידול עצמו- קביעה שלטענת המערערת לא נסתרה על-ידי מומחי המשיב.

5.        המערערת משיגה אף על אחוזי הנכות שנקבעו למשיב, וטוענת כי חוות דעת הרופאים המומחים אשר הוגשו מטעמה לבית המשפט ולא נסתרו, קבעו כי סוג הגידול ממנו סובל המשיב, גודלו וצורתו, אינם יכולים לגרום כלל לפגיעה קוגניטיבית. באשר לנכות האנדוקרינית טוענת המערערת כי עצם קבלת טיפול תרופתי קבוע, כפי שהמשיב מקבל, אשר אינו קשור כלל לאיחור באבחון הגידול, מקנה למשיב 10% נכות לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל). המערערת מוסיפה כי סעיף 3 לתקנות המל"ל אינו מאפשר בגין אותה הפרעה מתן אחוזי נכות מצטברים כפי שעשה בית המשפט. מכל מקום מדגישה המערערת כי בית המשפט פסק למשיב שיעור גבוה של נכות אנדוקרינית למרות שלא הוכח כי הוא סובל ממגבלה תפקודית כלשהי. מכל אלה יוצא לשיטתה, כי אין למשיב נכות תפקודית כלל כתוצאה מהאיחור באבחון הגידול, ומשכך לא זכאי המשיב לפיצוי כלשהו בגין ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות.

           בנוסף טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר פסק למשיב פיצוי בגין ראשי הנזק השונים וזאת על אף שקבע כי המשיב לא הוכיח כנדרש את קיומם והיקפם של הוצאות והפסדים בגינם תבע הוא פיצוי. המערערת מדגישה בטיעוניה את ראש הנזק של כאב וסבל וטוענת כי חלק מהכאב וסבל שנגרמו למשיב נובע מהמחלה ואינו קשור למועד אבחונה. לעניין ראש נזק זה מוסיפה המערערת כי בית המשפט קבע למשיב פיצוי בגין פגיעה בסיכוייו להתחתן על אף קביעתו כי יש ביכולתו לנהל חיים זוגיים, כפי שהמשיב עשה בפועל. לפיכך טוענת המערערת, כי יש לקבל את ערעורה ולקבוע כי לא התרשלה, או לחלופין להפחית את הפיצויים שנפסקו לטובת המשיב בראשי הנזק השונים.

טענות המשיב

6.        המשיב טוען כי לא קיימת עילה להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא ועל כן יש לדחות את הערעור. אף לגופו של עניין טוען המשיב כי החלטת בית המשפט קמא נעשתה כדין ועל בסיס הראיות שהובאו בפניו. בטיעוניו מדגיש המשיב את אי ההתאמות והליקויים שמצא בית המשפט ברישומים הרפואיים של המשיב שנוהלו על-ידי רופאי המערערת ובכללם רישום לקוני של ממצאי מפגשים עם המשיב וחוסר וודאות ביחס לסנכרון שנעשה בין הרישומים שנוהלו על-ידי הרופאים השונים.

7.        בערעור שכנגד טוען המשיב, כי שגה בית המשפט בקביעותיו לגבי שיעור הנכות התפקודית ולגבי גובה הפיצוי במספר ראשי נזק. לטענתו, הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל ואובדן הנאות חיים נמוך ואינו משקף כהלכה את רכיבי הנכות, הנזקים הרפואיים וחומרתם בנסיבות המקרה. כן נטען כי לא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית מהיום שבו החל כאבו וסבלו של המשיב. עוד טוען המשיב כי יש לפצותו בגין ראש הנזק של עזרה לזולת ביחס לעבר, שכן הוריו סעדו אותו בפרקי זמן שקדמו לגילוי הגידול בראשו. כן טען כי יש לפצותו בגין ראש נזק זה לעתיד, כיוון שהוא נזקק לעזרה בתפקודו עקב הבעיות ההורמונאליות ותופעות הלוואי הנובעות מהטיפול התרופתי, ועקב הסבירות כי בעתיד מצבו יוחמר ותפקודו יפגע באופן חמור ביותר. לבסוף טוען המשיב כי שגיאה בהבנת ראיות שהוגשו לבית המשפט הובילה להפחתה בשיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו וכתוצאה מכך לפסיקת פיצוי מופחת בגין אובדן כושר השתכרות.

דיון והכרעה

8.        השגות הצדדים בערעור מעוררות שאלות בשלושה מישורים עיקריים. המישור הראשון עוסק בשאלת התרשלות המערערת ואחריותה לנזקי המשיב. המישור השני עוסק במידת היקפה של אחריות זו, ואילו המישור השלישי ענינו שאלות באשר לשיעור הנכות הרפואית וגובה הפיצוי לו זכאי המשיב בגין ראשי הנזק השונים.